פסק-דין בתיק ת"ק 20157-11-12

1.      בפני תביעה כספית במסגרתה מבקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום הנזקים שנגרמו לו, בסך 12,000 ש"ח, כך לפי הטענה, בגין תאונת דרכים שאירעה ביום 2.7.2012.

2.      התובע טען, בתמצית, כי במועד הרלבנטי רכב על קטנוע (מתוצרת הונדה), ואילו הנתבעת שנהגה ברכב (מתוצרת יונדאי) החלה לבצע פנייה שמאלה בצומת T (במפגש הרחובות יצחק אבינו ורבי עקיבא בבאר שבע), ובכך גרמה להקטנת המרווח שנותר לצורך מעבר התובע, והאחרון ראה בכך סיכון לתאונת דרכים. כתוצאה מכך התובע בלם בחוזקה את הקטנוע, איבד שיווי משקל, הקטנוע החליק, פגע ברכבה של התובעת, ונגרם נזק לקטנוע ולתובע.

3.      הנתבעת טענה, בתמצית, כי התכוונה לפנות שמאלה בצומת, לפני הפנייה עצרה את הרכב, המשיכה להתקדם לכיוון שמאל, ראתה את התובע שמגיע במהירות גבוהה למדי, ובאותו רגע בלמה את הרכב, כאשר נותר לתובע מרווח, לצורך מעבר, של לפחות 2.5 מטר, וזאת על פי בדיקה של בוחן התנועה מטעם המשטרה. כאשר התובע הבחין ברכב החל לבלום, איבד שליטה על הקטנוע, נפל ממנו, והקטנוע החליק ופגע ברכבה של הנתבעת.

4.      התובע צירף לכתב התביעה העתק של דו"ח בוחן התנועה של המשטרה, חקירות התובע והנתבעת במשטרה, ומסמכים נוספים לגבי הנזקים שלפי הטענה נגרמו לו.

5.      ביום 29.1.2013 נערך בפני דיון הוכחות והצדדים נחקרו וכן הדגימו את קרות התאונה באמצעות עזרים. לתיק הוגשו תמונות שצולמו על ידי הנתבעת מיד לאחר קרות התאונה (ת/1- ת/9).

6.      אקדים ואציין כי לאחר שבחנתי את כל שהובא בפני מצאתי לנכון לדחות את התביעה, ללא חיוב התובע בהוצאות, לאור נסיבות העניין, וזאת לאחר שלא מצאתי כי עלה בידי התובע להוכיח קשר סיבתי בין התנהגות הנתבעת לבין קרות התאונה והנזקים הנטענים על ידו בעטיה, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

7.      אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע בלם בחוזקה את הקטנוע כאשר הבחין ברכבה של הנתבעת, איבד שליטה על הקטנוע, וכתוצאה מכך הקטנוע נפל לכיוון צד ימין, החליק, התובע נפל ממנו ונחבל, והקטנוע פגע ברכבה של הנתבעת, ונגרם לו נזק.

8.      לטענת התובע הוא נאלץ לבלום בחוזקה את הקטנוע כאשר ראה את רכב הנתבעת בנסיעה לתוך הצומת משום שסבר שבכוונתה להמשיך בנסיעתה, ולפיכך סבר כי לא יוותר לו מרווח מספיק כדי לעבור בצומת.

9.      מחקירתו של התובע במשטרה עולה כי ראה את רכבה של הנתבעת כ- 15 מטר לפני הבלימה.

10.  הנתבעת טענה בחקירתה במשטרה שראתה את התובע ממרחק של כ- 20 מטר, ואז בלמה מיד את רכבה, ובדיון שנערך בפני טענה כי בלמה את רכבה כאשר הבחינה בתובע, ולא מצאתי כי גרסתה זו נסתרה בראיות שבפני.

11.  התובע טען כי נותר מרווח של מטר וחצי עד שני מטר לצורך המעבר בצומת, ואילו הנתבעת טענה כי נותר מרווח של 2.5. מטר (כתב ההגנה), לצורך מעבר התובע בצומת.

12.  עיון בדו"ח בוחן התאונות של המשטרה מעלה כי רוחבו של נתיב התנועה (רחוב יצחק אבינו), במקום בו הנתבעת ביצעה את הפנייה שמאלה (לרחוב רבי עקיבא) הינו 10.3 מטר, והמרווח הנותר בין המקום שבו עמד רכבה של הנתבעת (לפי שיחזור שנערך בסמוך לאירוע), לבין הגדה הנגדית של הצומת, הינו כ- 4 מטר.

13.  מעיון בתמונות (ת/1, ת/2, ת/3, ת/4) עולה כי בין המקום שבו עמד רכבה של הנתבעת לבין הגדה הנגדית של הצומת, נותר מרווח של מספר מטרים, ובכל מקרה מרווח של ממש, המאפשר את מעבר הקטנוע ללא מגבלה או קושי.

14.  בוחן התנועה רשם בדו"ח מטעמו כי מחומר החקירה הוא מסיק שהנתבעת החלה בפנייה שמאלה, וכאשר ראתה את התובע מגיע ממול ונמצא קרוב אליה היא בלמה, ואז התובע איבד את השליטה על הקטנוע, החליק לצד ימין ופגע עם חזית הקטנוע בחזית צד שמאל של רכב הנתבעת, וכי- "הגורם לתאונה אי מתן זכות קדימה בפניה שמאלה מצד נהגת רכב א'...".

לא ראיתי לנכון לאמץ את מסקנתו של בוחן התנועה. יש לציין כי בוחן התנועה לא זומן על ידי התובע לדיון שנערך בפני ולפיכך לא התאפשרה חקירתו על ממצאיו. מעבר לכך, לא מצאתי כי מסקנתו הנ"ל של בוחן התנועה פורטה באופן המאפשר להבין את דרך הילוכה של קבלתה בעניין זה על פי הנתונים שעמדו בפניו, ואשר הובילו אותו למסקנה כי הנתבעת הינה הגורם לתאונה, מה גם שמסקנתו אינה מתיישבת עם התמונה המתקבלת לאחר בחינת כלל הראיות העומדות בפני.

15.  על התובע רובצים נטל ההוכחה ונטל הראיה הראשוני, ואינני סבור כי עלה בידי התובע להרים את נטל ההוכחה של תביעתו לגבי האחריות הנטענת כלפי הנתבעת לקרות התאונה ולנזקים הנטענים על ידו.

16.  לתובע הייתה מוקנית זכות קדימה להמשיך ישר במסלול נסיעתו, אך יחד עם זאת, לפי הנתונים שבפני, הנתבעת החלה את הפנייה שמאלה בצומת, ועצרה את רכבה כאשר הבחינה בתובע. התובע הבחין בנתבעת ממרחק של כ- 15 מטר, וגם אם סבר כי בכוונתה להמשיך את התנועה  לתוך הצומת, הגם שהראיות מצביעות על כך שהנתבעת עצרה את רכבה, הרי שלא הוכח בפני כי המרחק שעמד בפניו לצורך בלימת הקטנוע היה לא סביר, או שאיבוד השליטה על הקטנוע בשל הבלימה היה מחויבת המציאות בנסיבות העניין. מעבר לכך, בין רכבה של הנתבעת לבין הגדה הנגדית של הצומת נותר מרווח רחב דיו לצורך מעבר הקטנוע, ללא כל מגבלה, ולפיכך לא מצאתי כי הוכח בפני שהתאונה נגרמה בעטיה של התנהגות הנתבעת.

מהנתונים שבפני מתבקשת יותר המסקנה כי הגורם לתאונה היה התובע אשר איבד את השליטה על הקטנוע תוך כדי ניסיון לבלום אותו, וכתוצאה מכך הקטנוע החליק ופגע ברכבה של הנתבעת, יותר מאשר המסקנה כי פנייתו של רכב הנתבעת לכיוון הצומת, ועצירתו, היא שגרמה לתאונה ולנזקים הנטענים.

17.  לאור האמור לעיל מצאתי לנכון להורות על דחיית התביעה.